גיל מלמד מסקר את תחום הרכב, התחבורה והבטיחות בדרכים מאז אמצע שנות ה-80', ועוקב באופן קבוע אחרי הנעשה במשרד התחבורה. 

1. פרסמת לאחרונה ב'מעריב' כתבה שכותרתה: "משרד התחבורה נגד אזרחי ישראל". אתה באמת מאמין שזה המצב?

אני מאד מוטרד ממה שקורה במשרד התחבורה, ואם לא הייתי אופטימי חסר תקנה הייתי אומר שהמצב שם מייאש. נכון להיום ההשלכות של פעולות ומחדלי המשרד הזה חמורות מאד לגבי כל אחד מאיתנו, גם במובנים כלכליים וגם במובנים שנוגעים לחיי אדם בתחום הבטיחות בדרכים.

כאשר בוחנים את הדברים במבחן התוצאה מאד בולטים חוסר המעש של פקידים במשרד בנושאים קריטיים, מריחה של טיפול בדברים לאורך שנים רבות מידי, ואולי גם ההתרפסות בפני גורמים כלכליים חזקים לעומת התעלמות מאזרחים מן השורה.

2. זאת בעיה מערכתית, פוליטית או ניהולית?

במשרד התחבורה, לכל הפחות באגפים שקשורים לתחבורה יבשתית, לא מתייחסים לעבודה שלהם כאילו שהלקוחות הם אזרחי מדינת ישראל. אין כאן די מקום כדי להסביר ממה נובעת התקלה, אבל במבחן התוצאה משרד התחבורה לא מתנהל כמו גוף של אנשי מקצוע שמתווים מדיניות מקצועית על-סמך ידע, הבנה, אסטרטגיה ארוכת טווח, חזון וייעוד. כל אלה פשוט לא ניכרים, אולי גם לא קיימים.

התוצאה היא שפקידי המשרד מקיפים את עצמם בגורמים אינטרסנטיים, בין אם אלה יבואני רכב או מורי נהיגה או חמישים דוגמאות אחרות, וההחלטות מתקבלות בהתאם למה שנוח לאינטרסנטים ולא מה שטוב לכלל הציבור.
 

3. תוכל לרדת מן הרמה העקרונית לפרטים ולדוגמאות?

הדוגמא הכואבת ביותר, שעלתה לדעתי בחיי אדם לא מעטים, היא המאבק המתמשך בין משרד התחבורה לכל הגופים שאמורים היו לרכז את הגברת הבטיחות בדרכים, החל במינהל הבטיחות וכלה ברשות הנוכחית. ברור שאם פקידי המשרד היו פועלים עבור הציבור הם היו תומכים בגופים הללו. לי נראה שלאורך השנים הם דווקא מתאמצים לשים להם מקלות בגלגלים. ברור שאף אחד לא רוצה לתמוך בגוף שמבקר אותו אבל למען השם – מדובר בחיי אדם וזאת לא מליצה.

דוגמאות נוספות הן הסירוב לפתוח את מאגר הרישוי לציבור, הסירוב לפרסם קריאות לתיקון באופן פומבי, ההתעקשות שלא להפסיק את מכירת הבנזין באוקטן 96, העובדה שאין בארץ ספר תיאוריה רשמי ושספר שאלות התיאוריה שיצא בהפקת אגף הרישוי רצוף שגיאות – אבל למרות זאת לא נגנז. במשרד מודעים למגיפות מסוכנות כמו תיקון מכוניות אחרי תאונות קשות אבל לא פועלים מספיק בנחרצות כדי להפסיק את התופעה, וברוב המקרים מדובר בפעולות פשוטות שיכלו לשנות את המציאות בארץ. במשרד נגררים אחרי ההתרחשויות ולא מתכננים קדימה, למשל לא ביצעו עד היום בדיקה מקצועית מעמיקה לעניין הקורקינטים הממונעים, ויש עשרות דוגמאות נוספות.  

4. הדרישות שלך לא קצת מוגזמות כשמדובר במשרד ממשלתי?

להיפך. אנחנו כציבור משלמים את מחיר הציפיות הנמוכות שלנו מן המגזר הציבורי, ומבחינה זאת אנחנו אשמים לא פחות. לו היו מגיעים למשרד הזה שר או מנכ"ל אחד בעלי שיעור קומה הם היו יכולים לשנות את המצב בתוך 3 חודשים.

משרד התחבורה עובד כיום בחוסר שקיפות מקומם, לא מפרסם פרוטוקולים של דיונים פנימיים, לא מאפשר לציבור להשמיע את קולו ולא תמיד מנמק החלטות. את היעדר השקיפות צריכה להחליף השיטה ההפוכה שתבריא את המשרד הזה מהר מאד: להקים ועדות ציבוריות בכל תחום, לפרסם כמה שיותר מידע באופן הגלוי ביותר לציבור, לשמוע ביקורת ולהשתפר באמצעותה, ולקבל את עזרת הציבור והסקטור הפרטי בכל מקום שקיימת זהות אינטרסים מנומקת בין מסקנות הועדות הציבוריות לבין הסיוע שיתקבל.
 

5. מה תפקידה של 'אור ירוק' מול הממסד?

ככל שאני יכול לראות מבחוץ, גם ב'אור ירוק' הבינו, באחור של 10 שנים, ששורש הבעיה, החסם העיקרי בפני מאבק יעיל בתאונות, הוא משרד התחבורה.


מרגע שמבינים את זה ברור שאי אפשר יותר "ללכת עם ולהרגיש בלי". או שעובדים צמוד עם המשרד, ואז שותפים לכל התחלואים שלו, או שמאירים לו את הדרך הנכונה ומאלצים אותו לעשות את מה שהוא אמור היה לעשות.

אני מרגיש ש'אור ירוק' מתחילה להבין את המצב, ומה שהייתי מצפה ממנה הוא לפעול כ"ממשלת צללים", כלומר להקים את אותן ועדות ציבוריות – דוגמת ועדת שיינין – לפרסם את המסקנות באופן פומבי, להשקיע בהקמת מנגנונים כמו אלה שהיו צריכים להגיע ממשרד התחבורה ובקיצור – לפעול כמו שהמשרד אמור היה לפעול – רק ללא ההשלכות המעשיות והחוקיות של הפעולות האלה. להערכתי זאת תהיה דרך יעילה לגרום לשינוי מבחוץ, לטובת כל אזרחי המדינה.
 

רוצים לדווח על מפגעים בדרך? יש לכם שאלה הקשורה לבטיחות בדרכים?היכנסו למערכת הפניות של "אור ירוק" - כל גורמי הבטיחות בדרכים במקום אחד