טור שכתב קובי אמסלם שבנו איילון ז"ל נהרג בתאונה לפני כשנה בתל אביב התפרסם לאחרונה בעיתון 'ידיעות אחרונות' ובאתר 'YNET'. איילון בן ה-13 נהרג על ידי אלי בר זכאי אשר הואשם על ידי המשטרה בעבירות רבות כמו הריגה, חבלה חמורה, נהיגה בשכרות ועוד. כאשר קראתי את דבריו המרגשים של קובי, ליבי נקרע. אני מכיר את קובי מספר חודשים כאשר לאחרונה הוא הצטרף למועצת המנהלים של עמותת אור ירוק. דבריו נכתבו מתוך כאב עצום, געגוע אין סופי לבנו ורצון אמיתי וכנה למגר את תאונות הדרכים, לשם כך הוא הצטרף למלחמה. אין בו רצון לרחמים אלא כמיהה להצלת חיים וצמצום הקטל בכבישים.
הדברים שקובי כתב עומדים בכפיפה אחת עם אותן רגשות של משפחות שכולות רבות אחרות אשר פעילות בעמותה. כולן מדברות על הענישה המקלה, על הרף הנמוך שחיי אדם מצויים בו במדינת ישראל כשהדבר נוגע לתאונות הדרכים. אותן משפחות איבדו את היקר להן מכל, חייהן לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו ואין בהן כוח או רצון לנקום.
לכל המשפחות גורל משותף ורצון משותף למנוע את ההרוג הבא. התסכול הגדול נובע מכך שנהגים אשר בוחרים באופן מודע לשתות אלכוהול ולעלות על ההגה ימשיכו את חייהם בעוד מספר שנים מועט בעוד חייהם של אותן משפחות נעצרו. אלי בר זכאי ימשיך את חייו, כך גם נתנאל סנדרוסי, המואשם בדריסת הילד חיים בנימין ביגלאייזן בן ה-11 בירושלים, הפקרתו בכביש ובריחה לאחר התאונה בחודש אפריל השנה וכך גם שי טסמה שחשוד כי פגע בארבעת בני משפחה אחת בקרית גת שצעדו על המדרכה, לאחר שבגופו נמצאה כמות אלכוהול הגבוהה פי 29 מהמותר בחוק.
המשותף לשלושת הפוגעים הוא הניסיון והרצון לברוח מאחריות לתאונה ולתוצאות הטראגיות. הראשון נהג בשכרות ובמהירות, לא הגיש עזרה לפצועים, לא הזעיק עזרה, שיבש ראיות וניסה להתל בשוטרים על פי החשד. השני חושד כי ברח ממקום התאונה והשאיר את הפצוע להתבוסס בדמו על הכביש והשלישי סרב לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה ולעבור בדיקת אלכוהול. לשלושתם מכנה משותף - שלושתם מזלזלים בחיי אדם, בעיניהם אין להם כל ערך. "אנשים נורמטיביים" יטענו עורכי דינם, "אנשים ששגו בתום לב".
למערכת המשפט מקום מרכזי במיגור תאונות הדרכים. הענישה עליה מופקדים השופטים איננה רק למען הצדק הפרטני אלא, לפועלם יש מקום מרכזי ורחב הרבה יותר – הם שופטים למען "יראו ויראו" ועניהם של כל הנהגים נשואות עליהם. פסקי הדין נבחנים ויוצרים את האווירה הציבורית. פסק דין מקל משדר מסר של קלות ראש בחיי אדם. לצערי במקרים רבים שופטי ישראל מתגלים כרחמנים בני רחמנים. בתאונות "פגע וברח" לדוגמא המחוקק החמיר את רף הענישה עד כדי 14 שנות מאסר בגין הפקרה. בדקנו באור ירוק 71 פסקי דין של נהגים שהורשעו בעבירת הפקרה לאחר תאונה. העונש הממוצע נאמד במאסר של שנתיים ושבעה חודשים וב-2,100 שקלים קנס. אל לנו להביע פליאה כשאנו שומעים על ענישה שאיננה עומדת אפילו בסמיכות לענישה שהחוק מאפשר.
הענישה המקלה נוכחת גם בפסיקות נגד נהגים שהורשעו בנהיגה בשכרות אשר מהווה את אחת מן הסיבות המרכזיות לגרימתן של תאונות דרכים, דבר המסכן את שלום הציבור ופוגע בביטחונו. אשר על כן, מדיניות הענישה בעבירות אלה, מחייבת את בית המשפט לנהוג ביד קשה בנהגים שיכורים - תהא רמת האלכוהול בדמם, אשר תהא. על פי מחקר שנערך באוניברסיטה העברית, שופטי התעבורה בוחרים להקל בעונשם של עברייני תנועה שנתפסו נוהגים בזמן שלילת רישיון או כאלו שנתפסו נוהגים במהירות מופרזת.
אין שום סיבה להקל עם אותם נהגים שבוחרים להמר על החיים של כולנו. נגדם יש לנקוט מדיניות של יד ברזל ורק ענישה מחמירה תוכל לשדר מסר מרתיע לעבריין הבא שיחשוב על שתיית אלכוהול ואחיזה בהגה, או הפקרת פצוע על הכביש במטרה לחמוק מעונש. חינוך ומודעות הם הבסיס לשינוי התנהגותי לאורך זמן אבל ענישה מרתיעה וקשה, כזאת שאיננה מתפשרת תמנע את התאונה הבאה.