הכבישים בישראל ממשיכים לגבות קורבנות. שנת 2020 נפתחה בדיוק כמו ששנת 2019 הסתיימה, עוד תאונות, עוד הרוגים, עוד פצועים קשה ועוד משפחות שכולות.
הכתובת למעשה הייתה על הקיר, היא כתובה באותיות אדומות כבר כמה חודשים אבל אף אחד במשרד לבטיחות בדרכים לא מתייחס אליהן. שנת 2019 הסתיימה עם 355 הרוגים מתאונות דרכים, עליה של 11% בהשוואה לשנת 2018. כולנו מרגישים את ההפקרות בכבישים שהפכו למקום לא בטוח. כולנו חשים את תחושת חוסר הביטחון כשאנחנו עולים על ההגה. בכל מדינה מתוקנת בעולם, נוכח נתונים קשים כל כך ומגמה ברורה שהולכת וגוברת, היו מכונסים כל גורמי המקצוע, אותם עובדי ציבור שאחראים על חיי האזרחים בכבישים, כדי לתת תשובות, הסברים, דין וחשבון וגם להחליט על צעדי חירום שיעצרו את הקטל. אבל אצלנו ההרוגים מתאונות דרכים מתקבלים באדישות ובשוויון נפש כאילו מדובר בגזירת גורל. בפעם האחרונה שנערך דיון בממשלה השנה הייתה 2017. אני מעריך בזהירות כי לו היו נהרגים 355 בני אדם בפיגועי טרור חס וחלילה, הקבינט היה מתכנס, הממשלה הייתה מקבלת החלטות ושר הביטחון היה נותן דין וחשבון לציבור.
במקום זאת, במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים מנקים עצמם מאחריות ומעבירים אותה באופן תמידי לנהגים עצמם. בכך, בראש ובראשונה הם מסירים מעצמם אחריות ושנית הם מטמיעים באזרחים את ההבנה שהם, הנהגים ומשתמשי הדרך השונים אשמים. לכן, כאשר האזרח אשם הוא אינו בא בטענות ובתביעות ממשרד התחבורה והבטיחות בדרכים לפעול לצמצום הקטל.
100% מתאונות הדרכים הן באשמת הנהג כי הוא האוחז בהגה. ההנחה הזאת תהיה נכונה כל עוד לא נעשה כולנו שימוש ברכב אוטונומי באופן מלא, אבל למדינה יש אחריות למנוע את התאונות או לוודא כי גם כאשר אדם טעה לא ייגזר עליו גזר דין מוות. המדינה מתרכזת בלמצוא את האשמים אבל לא בלמנוע את התאונה. ולכן, אחרי שמצאנו את האשמים בתאונות הגיע הזמן לשנות את החשיבה ולפעול להציל חיים, גם את חיי אלה שטעו.
עוד היום יש להכריז על מצב חירום בכבישים, ממש כמו כשיש מצב קיצוני בתחום הביטחון או הבריאות. כאשר מדינה נמצאת במצב חירום היא יכולה להפעיל הסדרים ייחודיים, לקצר בירוקרטיה ותהליכים מעכבים. לדוגמא, צריך להוביל מהלך מהיר לתוספת של 200 ניידות משטרה שיגבירו את הנוכחות בכבישים וירתיעו נהגים מלסכן את החיים של כולנו. מהלך כזה יוביל באופן ישיר ומהיר לצמצום עבירות התנועה מסכנות החיים וירידה בתאונות ובנפגעים. במסגרת מצב החירום יש לרכז ולכנס את כל גורמי המקצוע, את השרים ומנכ"לי המשרדים הרלוונטיים ולהעביר אליהם את תחושת הדחיפות וגודל האסון שאנחנו נמצאים בו וחווים בכל יום. לאחר מכן חייבים להחזיר את הצלת החיים לראש סדר העדיפויות של כל משרד ממשלתי, סדר עדיפויות שפירושו חלוקת משאבים אחרת כזו שתוכל למנוע את ההרוג הבא.
העבר מנבא את העתיד ולדאבון ליבנו שנת 2020 צפויה להיות רעה ומדממת לא פחות משנת 2019. המדינה משותקת ואנחנו האזרחים משלמים את מחיר הכישלון והמחדל. המלחמה בתאונות הדרכים לא מסתכמת בקמפיינים ובפרסומות בלבד, זו לא הדרך וככה לא מצילים חיים. מדובר במלחמה יומיומית, סזיפית וקשה אבל כזו שניתן לנצח בה רק אם כל הגורמים יעבדו יחדיו, בשיתוף פעולה אמיתי. חיבור של כל הגורמים יכול לקרות רק כאשר יוכרז מצב חירום לאומי בכבישים, זהו צו השעה.