בשקט בשקט תציין מדינת ישראל את שבוע הבטיחות בדרכים בימים הקרובים. שבוע הבטיחות בדרכים שחל בתקופה זו של השנה הוא נקודת זמן שבה אנחנו עוצרים ובוחנים את ההישגים והכישלונות של הממשלה במלחמה בתאונות הדרכים, ממש כמו יום הורים בבית הספר שבו עושים סיכום ביניים ובוחנים את ההישגים.
תמונת המצב ביום הבטיחות הנוכחי קודרת ועצובה. מתחילת שנת 2019 ועד כה נרשמה עליה חדה של כ-10% במספר ההרוגים מתאונות דרכים. זהו ציון נכשל לממשלת ישראל ולמשרד התחבורה והבטיחות בדרכים, האמון על החיים של כולנו בכביש. ממדי הכישלון וההזנחה זועקים לשמים בעיקר כאשר בוחנים את האוכלוסיות העיקריות שנהרגו השנה בתאונות דרכים – ילדים, קשישים, אזרחי החברה הערבית, רוכבי האופנועים והקטנועים, הנהגים הצעירים והולכי הרגל. כולן אוכלוסיות שקולן לא נשמע במסדרונות הממשלה, אוכלוסיות בסיכון גבוה להיפגע בתאונות דרכים.
המאבק בתאונות הדרכים הוא קשה וארוך אך כאשר המדינה משקיעה את המשאבים הנדרשים, קובעת אסטרטגיה, תכניות עבודה ומיישמת אותן תוך כדי שקיפות ציבורית, אזי יש פירות להצלחה. כך עשו מדינות רבות שהצליחו לצמצם את תאונות הדרכים ולמעשה הצילו חיים של רבים. ואצלנו, בדיוק הפוך. בכל שנה הכסף שמיועד למאבק בתאונות הדרכים קוצץ ונשחק. במקום 550 מיליון שקלים שהיו אמורים לעבור לגופים שנאבקים בתאונות הדרכים, כפי שהממשלה החליטה, התקציב נאמד כיום בפחות מ-100 מיליון שקלים. כסף שיועד לשיפור התשתיות בכבישים האדומים, לחיזוק האכיפה המשטרתית, לטיפול באוכלוסיות בסיכון גבוה, התאדה לו במהלך השנים, והתוצאות בהתאם – יותר ויותר תאונות והרוגים.
התסכול, ההחמצה והכאב גדולים כי מדינת ישראל כבר הייתה על מסלול ההצלחה. בין השנים 2002-2012 הצליחה המדינה לצמצם את מספר ההרוגים מתאונות דרכים בכ-50%, מאות בני אדם ניצלו ממוות מיותר בכביש. בעשור הנוכחי חלה נסיגה במאבק בקטל בדרכים והדבר בא לידי ביטוי בעליה מתמדת במספר ההרוגים.
"כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו עולם מלא" נכתב במשנה במסכת סנהדרין. מתי שהוא במהלך השנים האחרונות הדרך הזו שצריכה להיות נר לרגלי מובילי המאבק להצלת החיים, אבדה. מישהו בממשלה חישב מסלול מחדש ושינה את סדרי העדיפויות. אני חש כאילו החובה להילחם על החיים נסוגה למקום האחרון בסדרי העדיפויות.
המאבק בתאונות הדרכים נכשל כי אין גוף אחד שמתכלל את כל הפעילות. אין גוף אחד שאחראי, אלא כל גוף הישר בעיניו יעשה. הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הייתה אמורה לעשות זאת והחלשתה מחזירה את ישראל שני עשורים לאחור בניגוד ליעדי התכנית הלאומית.
כולי תקווה שהממשלה הבאה תקדש את החיים עצמם ותשים בראש סדר העדיפויות שלה את המאבק בתאונות הדרכים. כל התכניות ידועות וברורות, הכסף נמצא וקיים ורק צריך להוציא את התכניות מן הכח אל הפועל. המאבק בתאונות הדרכים הוא מאבק שניתן לנצח בו והוא יכול לשאת פרי תוך זמן קצר רק אם המדינה תפסיק להאשים את הנהגים ותיקח אחריות. זה מתחיל בהבנה הבסיסית שתאונות הדרכים הן לא גורל משמים אלא מאבק שאפשר לנצח בו אם רוצים, וממשיך באימוץ ההנחה שהנהג הישראלי לא שונה באופן מהותי מנהגים אחרים בעולם, מה ששונה הוא התייחסות הממשלה אשר מתחמקת בעקביות מטיפול בנושא. הנהג האירופי פוגש תשתיות סלחניות לטעויות, שוטרים ומצלמות, נוסע ברכב בטוח יותר ויש לו גם אפשרות לעשות שימוש בתחבורה הציבורית באופן תדיר ונוח מהבית אל העבודה ובחזרה.
מדינת ישראל חייבת להפסיק להשתרך מאחור כשמדובר בהצלת חיי אדם ולהתחיל להיות אחת מהמדינות המובילות בעולם.
· הכותב מכהן כמנכ"ל עמותת אור ירוק הנאבקת בתאונות הדרכים